היה רגע אחד בשנה האחרונה שהיה הרגע שבו הבנתי שהצלחתי באמת כאמא.

זה היה הרגע לפני שעצמתי עיניים על שולחן הניתוחים וידעתי:

זה בסדר אם אמות.

הילדים שלי יהיו בסדר.

הרגע הזה אחז בתוכו את כל מסע האמהות שלי ב 15 השנים האחרונות, ואולי אפילו יותר,

עוד לפני שהריתי את בנַיי בכורַיי.

כי הנה משהו שידעתי עמוק בתוכי עוד לפני שהפכתי להיות אמא:

הילדים האלה הם לא שלוחה שלי, ואני לא מביאה אותם לעולם כדי שהם יהיו שלוחה שלי.

בחרתי להביא לעולם אנשים שרציתי כבר להכיר, שרציתי לאהוב, שרציתי שנוכחותם כאן תרבה טוב בעולם.

​

15 שנות אמהות עוצבו על ההבנה הזו, שהילדים שלי הם עולם ומלואו ותפקידי הוא לא לעצב אותם, אלא להנחות אותם לגלות מי הם, לעצב בעצמם את דרכם בעולם, לבחור את החופש והביטוי שלהם, דרך גבולות ברורים ומאפשרים שמאפשרים לחקור, להתבטא ולצמוח.

כשנכנסים אליי הביתה רואים ילדים שעוזרים בבית ולוקחים חלק פעיל בחיי המשפחה.

רואים ילדים בטוחים בעצמם שלא מפחדים לדבר בקול ולשאול שאלות קשות.

​

אם תבואו לכאן תפגשו ארבעה אנשים צעירים, טובי לב ונדיבים באהבה ובכל מה שיש להם, אבל שגם יודעים היטב, כל אחד לעצמו, מה הגבולות שלהם ולא פועלים מתוך ריצוי וביטול עצמי.

ולא, זה לא כי הם ״מחונכים״ או ״ילדים טובים״.

זה כי מגיל 0 ניתנה להם בחירה, אחריות, והכוונה להביט פנימה.

אחרי המון זמן שנמנעתי (אולי בהמשך אכתוב על הפחד שלי לדבר על הורות)-

אני פותחת את האתגר אולי הכי חשוף שלי עד כה, ונותנת לכם הצצה אמיתית אל תוך המשפחה שלי, הדרך ההורית שלי, ולכל ההחלטות, המחשבות והבחירות שהצמיחו את הילדים שלי ואת הקשר שלי איתם.