מתה מפחד, וממשיכה

פצע המכשפה מקפיא לי את הידיים.

אני מנסה כבר חצי שעה להוציא מייל שמדבר על קסמים וזימונים ואחרי שנים שזה לא קרה לי - אני מוצאת את עצמי כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת.

כמה שנאה וכעס חוויתי כשהסכמתי לומר בקול רם שאני מאמינה בכישוף, בזימונים ובקסמים.

כמה שנאה וזעם חוויתי כשהסכמתי לדבר על כסף, לחשוף כמה אני מרוויחה, לכתוב את זה ולהרוויח את זה.

אבל יכולתי להתחבא מאחורי עבודה קשה,

מאחורי סיפור חיים מורכב, קצת כשרון והרבה כוח רצון.

אלה דברים סבירים, מתקבלים על הדעת.

אבל לזמן כסף?

זה לא סביר. זה לא רגיל. זה הזוי.

היה לי נוח כל כך לשתוק את זה עד עכשיו.

להניח לקסם ולדבר עליו רק כמטאפורה.

״לא, נו, אלה לא באמת זימונים. זה רק להבין מה את רוצה״.

״זה לא קסם, זה פשוט לפעול אחרת״.

העבודה הקשה והדרך הקשה היו סיפור כיסוי מושלם ונוח לעובדה שאני יודעת להזיז אנרגיה שגורמת לכסף לבוא ולגדול ולהתרחב בחשבון שלי בדרכים מופלאות.

סיפור כיסוי לכל הפעמים שפעולה שעשיתי אתמול ולא יצרה תוצאות היום פתאום מזרימה לי כסף.

אמיתי.

לא, לא שפע.

כסף.

אני עוברת שוב ומחדש מעין יציאה מהארון.

תהליך של הסכמה לחשוף את כל החלקים של ההצלחה שלי, והסכמה לחטוף על זה אש.

אני לא רוצה להחביא יותר את מה שאני יודעת לעשות ואני לא רוצה לא-לתת את זה לכל אישה ואיש שיוכלו להיעזר ביכולת הטבעית הזו כדי לשנות את חייהם.

אני מתה מפחד.

מתה מפחד.

וממשיכה.