כל שנה ביום השואה. גם היום.

כל שנה ביום השואה. גם היום.

אני זוכרת, בכיתה י"א, כשהודעתי שאני לא יוצאת למסע לפולין, הזדעזעו.

המורים, המנהלת, אפילו כמה מהחברים שלי.

היום,

כשאני יכולה להביע, מתוך אמונותיי, את מה שידעתי כבר אז אבל לא הבנתי אותו-

אפשר פשוט לספר...

 כילדה וכנערה התמונות והסיפורים היו מציפים אותי בצורה שלא ידעתי אז להסביר.

כשהייתי בת 17 ביקרתי לראשונה ביד ושם עם הכתה שלי.

בכניסה לאגף הילדים (שעוצבה כמו הכניסה לתא הגזים) קרסתי פיזית. איבדתי תחושה ברגליים, התקשיתי לנשום, נכנסתי להתקף חרדה לראשונה בחיי והתחננתי שייתנו לי לצאת...

לצערי המורים לא ידעו מה לעשות איתי אז הכריחו אותי להמשיך כשבן כיתתי סוחב אותי...

יום למחרת בבית הספר בשיעור הסטוריה על אותה תקופה- איבדתי שוב תחושה ברגליים ובידיים, הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי שוכבת על הרצפה כשפרמדיקים מקיפים אותי...

אחרי שבוע היינו צריכים להודיע אם אנחנו יוצאים למסע לפולין או לא.

אמרתי שאני לא מוכנה בשום אופן לצאת ובלב המשכתי: "אני לשם לא חוזרת".

אפילו אז עוד לא הבנתי מה משמעות האמירה הפנימית הזו...

מאז לא הלכתי יותר לטקסים של יום השואה.

אחרי שנים,

כשעבדתי בבאר שבע,

התבקשתי לתרגם את הטקס של עיריית באר שבע לשפת הסימנים.

באמצע הטקס שוב הרגשתי שאני מפסיקה לנשום.

יצאתי החוצה

והתעלפתי.

עוד כמה שנים עברו, אורי ואיתמר נולדו,

ומצאתי את עצמי הולכת למתקשרת.

לא בדיוק ידעתי מה זה הדבר ההזוי הזה

'מתקשרת'

אבל הלכתי.

במהלך השיחה היא תיארה לי

את הגלגול שלי בתקופת השואה.

בבת אחת

הזכרונות חזרו.

הפעם לא התעלפתי,

לא הפסקתי לנשום,

לא קרסתי.

בפעם הראשונה בחיי

הרגשתי שאני ממש רואה וזוכרת.

מי הייתי,

איך נראיתי,

כמה כואב היה הקור ההוא,

ואת העגלה ההיא הארורה שסחבתי.

את כל אלה היא לא אמרה,

כל אלה- הזכרונות האלה-

עלו בי מעצמם

כשהיא רק אפשרה להם להיות.

במשך שנים האמנתי שבאמת הייתי שם,

שהנשמה שיש לי בגוף היתה שם ואז נולדה מחדש בגוף הזה.

היום?

היום אני ממעטת להשתמש במילים כמו "נשמה", ואני לא מרגישה בטוחה מספיק לקבוע שיש גלגול נשמות.

אני כן מרגישה בתוכי,

בצורה שהיא חזקה וברורה כמו השמש בצהריים- שחלקים בתוכי זוכרים את הזוועות האלה.

כשאני עוצמת עיניים ומנסה לשאול מה זה החלק הזוכר הזה, ומאיפה מגיעות אותן תחושות ותמונות-

אני מצליחה רק לראות מארג.

רשת סבוכה, עמוקה, אינסופית של תודעה.

כזו שכל מה שקרה ויקרה מתקיים בה בו זמנית,

והיא מרכיבה את התודעה, הגוף, הרגש, הרוח וההוויה של כולנו.

כן,

אני יודעת,

יש לזה מלא שמות.

אבל בא לי לא לקרוא לזה בשם,

ולא להחליט שזה דבר אחד או אחר.

כי בסוף, הרי, אנחנו לא באמת יודעים.

בא לי רק לקבל את זה שזה שם.

להכיר בנוכחות בתוכי

של חוויות, אירועים, תחושות ותמונות

ולהרשות לעצמי להרגיש מה שהם מעלים בי.

ביום כזה-

בעיקר תחושה עמוקה של אובדן, עלבון וכאב עמוק.

♡

אני עדיין מסרבת להגיע לטקסים של יום השואה,

ומשתדלת לא לצפות בטלויזיה או להקשיב לרדיו ביום הזה.

אבל הפעם לא מתוך פחד.

רק מתוך כאב,

ומתוך רצון לחוש אותו קצת פחות...

חיבוק גדול לכל מי שמרגיש ומרגישה שקשה לנשום היום ♡