יש לי שניים.

יש לי שניים.

שני בני זוג:

אהובי ואהבה שלי.

ולא, לא קשה להכיל שניים.

זה פשוט אומר יותר מרחב בעולם שלנו לאהבה.

ולא, לא קשה למצוא זמן.

אהבה מהסוג הזה יוצרת זמן, ומותחת את מרחב הזמן, ומקפלת אותו, ומעצבת בו צורות מרהיבות.

ולא, זה לא כי חסר במקום אחד אז משלימים במקום אחר.

אלה שתי אהבות שלמות, מלאות, עשירות, עמוקות.

אלה שני קשרים שכל אחד מהם בנפרד הוא החיים עצמם, כל אחד מהם בנפרד הוא כל מה שאי פעם יכולתי לבקש, את כל אחד מהם צריך ללמד ילדים כבר מהגן כדי שלעולם לעולם לעולם לא יחשבו שצריך להסתפק בפחות.

כן, אני מספרת לשניהם הכל.

כן, הם מכירים זה את זה.

כן, הם אוהבים זה את זה ומעריכים זה את זה.

כשיש קושי עם אחד - השני שם להזכיר לי כמה אני אוהבת את הראשון, ולייעץ לי איך לפתור את זה.

כן, לעיתים רחוקות צצה קנאה.

היא פירור לעומת הבטחון, היציבות, האהבה, העיטוף באהבות שלנו, ומול כל אלה היא חולפת תוך שניות.

כן, הילדים מכירים אותם ואוהבים אותם וקשורים אליהם. אל שניהם.

הם דוגמא גברית מופלאה ומיטיבה שממלאת את הבית והמשפחה והלב של כולנו בכל כך הרבה ריפוי ואור וטוב שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את זה.

ומותר לי איתם להיות חלשה.

ומותר לי איתם להיות חזקה.

ומותר לי לצידם להיות עשירה.

ומותר לי איתם להיות מצליחה.

ומותר לי מולם להיות ילדותית, ומצחיקה, ומטופשת, וחשופה, ונבוכה, ולא-יודעת.

לצידם מותר לי להיות כל מה שאי פעם חלמתי להיות,

כל מה שאני,

בכל רגע נתון.

גם אחת שכותבת על האהבות שלה בפייסבוק, ואוהבת לבבות ופרחים ושוקולדים כמו בסרט רומנטי, ואומרת קלישאות שלא היו נכונות ומדוייקות מהן מעולם כמו:

כל יום אתכם הוא יום האהבה, אהובים שלי.