"התדר שלך לא מספיק גבוה"

בא לי לבכות ואני מנסה להבין למה.

אני מרגישה תחושה בגוף שהיא מוכרת ועושה לי לבכות, ואני מנסה להיזכר מה היא, מתי הרגשתי אותה.

אני אגיד לכם מתי.

זה היה כשהבנתי כמה מה שלימדו אותי עד אותו רגע - הקטין אותי.

כמה, מתחת למילים היפות,

כל מה שלמדתי על זימונים ויצירת מציאות תמיד גרם לי להרגיש לא-בסדר, לא-טובה, לא-מספיק.

"התדר שלך לא מספיק גבוה"

"את לא מאמינה מספיק"

"את לא אוהבת את עצמך מספיק"

"פשוט אין לך תודעת שפע".

רק מלכתוב את זה כל הגוף מתכווץ לי.

שנים על גבי שנים שפניתי אל עולם הזימונים, התודעה והרוח כדי שאוכל להתחבר לעצמי, להיות בשפע, להרגיש טוב, ושנים שכל מה שזה עשה זה רק לגרום לי להרגיש כמו אכזבה.

למי?

וואלה, לא יודעת.

ליקום או משהו?

כל פעם כשזימון לא עבד לי - הסבירו לי שאני לא בסדר, שאני לא מספיק.

ואז,

יום אחד,

במקום הכי נמוך,

פתאום התעוררתי.

רגע רגע, זה לא האלוהים/היקום/הבריאה שאני מאמינה בהם.

זה לא הגיוני שבמקום הנמוך ביותר אדם לא ראוי לטוב, למיטיב, לאהבה ולניסים.

זה לא הגיוני.

כפרתי בהכל.

קימטטתי את כל הניירות והחוקים והכללים וזרקתי לפח.

הסתכלתי על המציאות הפשוטה:

1. רע לי.

2. אני מרוסקת רגשית (וכלכלית...)

3. אני לבד...

4. אני רוצה להיות מאושרת, אני רוצה לחיות, אני רוצה שפע וטוב לילדיי.

זה חייב להיות מספיק כדי לצאת לדרך.

זה חייב.

ככה התחלתי לכתוב את הזימונים בדרך שאני יוצרת אותם.

בלי אמונה, בלי אהבה עצמית, בלי תדרים גבוהים.

פשוט רצון עמוק וקבלה של השיט שאני נמצאת בו עכשיו.

ודברים פתאום התחילו לזוז.

פתאום זה התחיל לעבוד.

ויותר מהדברים שקיבלתי מבחוץ והניסים שקרו-

קרה דבר עצום.

הדבר הכי עצום!

חזרתי לנשום.

אחרי הרבה שנים של כיווץ החזה פתאום התחיל להתרחב עם תחושה חדשה ונפלאה ומרגשת בגוף:

"את בסדר".

לא,

לא "הכל אפשרי", לא "איי קן דו איט", לא "בטחון עצמי".

פשוט... "את בסדר".

פתאום התרחב בי שקט חדש.

והשקט הזה הפך לשמחה,

שהפכה לכוחות נפשיים ורגשיים,

שהפכו לחלומות חדשים

שהפכו לציפייה

שהפכה להתרגשות

שהפכה להתלהבות

שהפכה ל"פאק איט אול, אני הולכת לעשות את זה".