החיים יכולים להיות וצריכים להיות עשירים ומפוארים

היה איזה רגע בזמן שבו הבנתי שעיצבתי את החיים שלי לפי אמונות של אנשים אחרים -

של ההורים שלי, של האנשים במושב שלי, של החברים שלי, אפילו של העם שלי ושל התרבות בה גדלתי.

תרבות שרואה את החיים כמשהו שצריך לעבור איכשהו ולנסות את הכי טוב שלך שיעבור בסבבה.

תרבות שבה השיח הוא תמיד מעין מלחמה על מי יותר מסכן או למי יותר קשה (מכירה את זה? שאת מספרת לחברה שלא ישנת בלילה והיא משווה ומעלה ל״לא ישנתי כבר שבוע״?).

תרבות שבה נשים מרוויחות פחות כי ככה זה,

שעצמאיים נדפקים כי ככה זה,

שזוגיות זה קשה כי ככה זה

והורות זה מתיש כי ככה זה.

גדלנו בתרבות שמלמדת לשאוף למעט, לחיות בצניעות, להגיד תודה על מה שיש

ולועגת לחלומות גדולים.

בעיקר כשמי שחולמת אותם היא אישה.

והדבר הזה הקיף אותי שנים:

״את חיה בסרט״,

 ״תלמדי לשמוח במה שיש״,

״תהיי הגיונית״,

״אף אחד לא מתעשר במדינה הזאת״.

כמעט ויתרתי.

כמעט נכנעתי להלך הרוח הזה.

עד שהתעוררתי.

עד שהבנתי שאני לא מוכנה להסתפק יותר בזוגיות בינונית, בימים מעייפים עם הילדים, במינוסים מתגלגלים בבנק ובלנסות בכוח לשמוח בחיים שתכלס- אני פשוט לא מאושרת ומסופקת בהם.

״החיים יכולים להיות וצריכים להיות עשירים ומפוארים״ אמרה זלדה והיא צדקה.

הם יכולים להיות כאלה ואת יכולה לעשות אותם כאלה.

כשהבנתי שאני לא מוכנה להתפשר יותר הבנתי שאני צריכה לפצח את איך לעזאזל עושים את זה, וחיפשתי תשובות בחוץ.

מנטורים, סדנאות, קורסים...

מהר מאוד הבנתי שהם לא עוזרים לי.

למה?

כי אצל כולם, בשלב זה או אחר הגיע ה״ככה זה״ שלהם.

״את חייבת להשקיע הרבה שעות ביום כדי להגדיל הכנסות״

״את חייבת לרפא את הטראומה שלך כדי להיות מאושרת״

״את חייבת לוותר על הקריירה כדי להיות אמא טובה״

״את חייבת לאהוב את עצמך כדי למצוא אהבה. ככה זה״.

ואת ואני יודעות ש״ככה זה״ לא עובד.

כי ״ככה זה״ של אדם אחר לא לוקח בחשבון את כל מה שעברת בחיים.

הוא לא לוקח בחשבון את ההתמודדויות שלך שאף אחד לא יודע עליהן.

הוא לא לוקח בחשבון את הרגעים שאת מרגישה משותקת מכדי לפעול ולא יודעת איך לצאת מזה.

הוא לא לוקח בחשבון את מספר הפעמים שאת מתהפכת במיטה או את מה שעברת בילדות שאת מרגישה שעדיין עוצר אותך.

״ככה זה״ לא לוקח בחשבון את הזוגיות שלך וההתמודדויות שיש שם,

את כל הפעמים שניסית ולא הצלחת וזרעו בך זרעים של ייאוש.

זה לא לוקח בחשבון את הפער שרק את מכירה בין המקום שאת נמצאת בו למקום שאת רוצה להיות בו.

זו הסיבה ששיטות אחרות לא עבדו לך עד היום -

הן לא לקחו בחשבון אותך.

את כל מי שאת, את מה שעברת בחיים שלך, את מה שקורה לך בגוף,

ואולי,

כמו שקרה לי,

הן השאירו אותך עם תחושה שאת לא בסדר, או פגומה או שחלומות גדולים שמתגשמים זה משהו שקורה לאחרות, אבל לא לך.

וזה בולשיט.

זה בולשיט!

וזה מכעיס אותי לחשוב שנאלצת להרגיש ככה כשמגיע לך כל הטוב הזה והוא גם אפשרי וזמין לך.

וזה היה המסע הכי חשוב בחיי -

לחקור לבדוק ולנסות את הכלים והפרקטיקות שיעבדו גם אם את מניקה בלילה, וגם אם את בת 70, וגם את את עם פוסט טראומה מורכבת וגם אם יש לך בן זוג מבאס שמוריד ולא נותן לך לצמוח.

רציתי משהו שיעבוד תוך כדי כל השיט והאתגרים הפנימיים שאנחנו מתמודדות איתם.

כן, גם בזמן מלחמה וגם בזמן מגיפה וגם כשאיראנים שולחים עלינו טילים.

זה הקטע של הסיפור שבו אני אמורה לספר לך איזו דרך ארוכה עברתי כדי למצוא את הכלים האלה אבל לא. זה היה מהיר.

למה?

כי לא הסכמתי לחכות אפילו רגע.

לא הסכמתי להשתהות יותר ב״ככה זה״ הבינוני של אנשים אחרים,

כי החלטתי שאני הולכת ליצור עבורי ועבור הילדים שלי חיים מרהיבים בקטע מוגזם ושערורייתי לגמרי ואני הולכת לעשות את זה מהר.

וזו תכנית ״הקפיצה הקוונטית שלך״.

״קפיצה קוונטית״ - כי את משנה את המציאות מהר. מהר!

״שלך״ - כי היא מתאימה את עצמה אלייך.

לכל מה שאת וכל מה שבך, על כל השריטות והטראומות והקשיים שיש לך עכשיו.

את לא צריכה לשנות בעצמך כלום לפני.

את לא צריכה לתקן בעצמך כלום לפני.

את באה ככה כמו שאת ותוך שבועיים רואה את החיים שלך משתנים (אני מגזימה, זה קורה כבר בימים הראשונים, אבל בואי נהיה לארג׳יות וניתן לך שבועיים).

ואת,

כמו שאת,

לא צריכה לחכות יותר, להסתפק יותר במועט,

את לא צריכה להתפשר יותר על חיים וכסף ואהבה ויצירה ומימוש שהם פחות ממרהיבים.

פשוט אין סיבה.