.png)
אתמול בלילה שחר ראתה אותי בוכה בסלון בזמן שדיברתי בטלפון עם אהובי.
בכיתי בשקט וסיפרתי לו כמה עצוב לי,
שחומות ההגנה שבניתי מאז ה 7.10 נסדקות לי, שאני מנסה להחזיק לא ליפול לתוך העצב שעל פי התהום שלו אני עומדת.
ואז הודעת וואטסאפ משחר.
שהיא ראתה שאני עצובה אז היא חזרה לחדר, ושהכל יהיה בסדר, ושיש מלא אנשים שאוהבים אותי.
סיימתי את השיחה ועליתי אליה לחדר.
נכנסתי למיטה שלה והתחבקנו והתייפחנו.
שחר,
שכנראה שמעה את שיחת הטלפון,
פתחה את הלב הענק שלה ואמרה:
"אמא, מותר גם לך להישבר.
כולם עצובים, את לא צריכה להחזיק חזק!
את זוכרת איזה ילדים אנחנו?
מיוחדים!
אם את צריכה להיכנס עכשיו לשבוע למיטה ולבכות - תעשי את זה!
אנחנו נסתדר.
מגיע לך גם להניח לפעמים" שחר המשיכה בדמעות.
"פשוט תתפרקי קצת.
איה וגלה יעשו שהעסק יעבוד,
ואנחנו נעשה שהבית יעבוד
ורוני ו[השם במערכת] יחבקו אותך וגם אנחנו".
ואני בזמן הזה בוכה בוכה בוכה בוכה.
תוהה מתי התינוקת שהגוף שלי עדיין זוכר איך זה מרגיש ללדת אותה יודעת את כל זה.
ואיך הקטנה שלי נהייתה כזאת גדולה
ואיך קרה שפתאום הכל נשמט לי
וזה מרגיש בטוח
ואיך זה שמכל המקומות בעולם
דווקא בידיים של הבת שלי מצאתי מקום לבכות?
שאלתי את שחר אם מותר לכתוב על זה פה.
הסכמנו שבטח יש אי שם עוד אמהות וילדות וגברים ונשים ונערים שמחזיקים חזק חזק וצריכים תזכורת
שמותר להישבר.
Kommentare