אסור להתרחק מהילדים

יש לי איזה סיפור שהולך איתי מאז ה 7.10, והוא מטלטל את הזהות האימהית שלי…

״אסור להתרחק מהילדים״.

אני זוכרת ביום ההוא כשישבתי עם אהובי וצפינו כמו כולם בחדשות, והתחלנו להבין מה קורה שם, קפצה לי תמונה לראש.

אם אני והילדים היינו שם, נגיד, בסופ״ש אצל חברים, רוב הסיכויים שהייתי קמה מוקדם בשבת בבוקר, נגיד…6:00, ויוצאת להליכה.

כי זה מה שאני אוהבת לעשות בשבת בבוקר מוקדם בזמן שהילדים ישנים.

ואז במקרה כזה - יש סיכוי שלא הייתי רואה את הילדים שלי יותר.

וזה מעניין שבסיפור שלי מה שמזעזע אותי הוא לא מה שעלול היה לקרות להם או לי בסוף, אלא עצם הפרידה.

ההפרדה.

וזהו.

זה חרוט לי בגוף מאז.

בשבועות הראשונים לא יצאתי מהשכונה בלעדיהם, אפילו לא לסופר.

אחר כך התחלתי להתרחק מעט, אבל השבתות שהם אצל אבא שלהם הרגישו כמו נצח פתאום, עד שכמעט שקלתי לקחת צימר בסביבה כדי להיות במרחק קריאה שלא נצטרך להיפרד.

לאט לאט זה השתחרר, וחזרתי להיות האמא שהייתי תמיד- רגועה ומשחררת.

ואז הגיעה הטיסה לאמסטרדם שהייתי אמורה לעלות עליה בפסח- ולא יכולתי.

פשוט לא יכולתי.

המחשבה על פרידה רחוקה כל כך כאבה לי בכל הגוף.

ביטלתי.

בקיץ היינו אמורות לטוס, אחותי ואני, עם אמא. זמן איכות.

ביטלתי.

זה כואב לי בגוף.

וכשהבנתי את זה, שעם המלחמה הזו נולד בי פחד אמהי עמוק שלא היה שם קודם- הפסקתי לנסות בכוח להוציא אותו מהגוף.

אני לומדת לחיות איתו, מכבדת אותו, מדברת איתו, מתכננת איתו.

עד שכבר יוכל להסתדר בלעדיי ויילך הלאה.