כי אני האישה הזאת.

שלא מתלבשת מושלם, שהחזייה מציצה לה מהכתפיות,

ששוכחת לסדר ציפורניים עד שזה כבר מביך,

שהבית שלה תמיד מבולגן, לרוב הרבה יותר ממה שהאורחים יכולים לראות.

אני האישה שמגיעה לשבע בערב ואומרת לילדים "מי רוצה קורנפלקס?" בהתלהבות מלאה באשמה.

אני האישה שתמיד נגמר לה הכסף וזה תמיד איכשהו מפתיע אותה.

זאת שמתעצלת להוריד שיערות ברגליים.

אפילו לפני סקס.

שרוצה להמשיך לאכול שוקולד יותר משהיא רוצה לרדת במשקל, שבוחרת תמיד קפה ועוגה (עם המון קצפת, בבקשה) על פני הליכה או חדר כושר.

אני הזאת שיש לה מלא נעליים יפות בארון אבל איכשהו אני תמיד יוצאת מהבית עם הוויאנס.

והקורסים שלי? וואי וואי. לחזקות בלבד.

יש לי כזאת הפרעת קשב לא מטופלת שמי שמצליחה לשמור על ריכוז איתי יותר מעשר דקות מגיעה לה מדליה, כי הבלאגן שאני כשאני מדברת זה באמת משהו מיוחד.

והאישה הזו, שהיא אני,

השרוטה באמת, הפגומה לאללה, שעוד רחוקה מלסיים לטפל בכל השיט שלה -

האישה הזו עשתה בחודש האחרון כמעט 50,000 ₪.

אני, שכל כסף שנכנס היה מכניס אותי להתקפי חרדה כי הטראומה המורכבת שלי קשורה ישירות לזה.

בלי להיות "בסדר", בלי פייק איט אנטיל יו מייק איט.

האישה שלפני פחות משנתיים עוד אספה מטבעות מהספה כדי לקנות לחם לסנדוויצ'ים עשתה כמעט 50,000 ₪ בחודש מלהיות מי שהיא.

מלהיות מי שאני.

שיערות ברגליים והכל.

ואני כל כך שמחה שלא חיכיתי.

שלא חיכיתי להיות מהאלה שנראות מצליחות, שלא חיכיתי להיות מאלה שמגיע להן כי הן פתרו את כל השיט שלהן כבר, ושמחזירות את הספל לכיור כשהן מסיימות את הקפה.

כל כך הרבה שנים חשבתי שאני חייבת....

לרדת במשקל,

לסדר את הבית,

לרוץ 10 ק"מ,

ולשתות כוס מים עם לימון בחמש בבוקר

כדי להצליח.

כי זה מה שהגדולים מראים באינסטוש, לא?

שגרת בוקר מהודקת ושיניים מושלמות.

ובכן...

עומדת לפניכן היום אישה גדולה. באמת.

מאה קילו על מטר שישים ושלוש, יו גאיז!

ואומרת לכן בפה מלא (שוקולד):

בולשיט.

לא צריך לחכות.

לא צריך לחכות!

רק צריך לרצות, לחיות, לאהוב- ולהתחיל.

פשוט תתחילו.